<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שני סימן ל"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ואין שירטוט בתורתן, [לשון הפייט]. אומ' בהקומץ רבה [מנחות ל"ב ע"ב] הלכ' למשה מסיני מזוזה צריכה שירטוט ואין תפילין צריכין שירטוט. ה"ר משה בר' מיימון [פ"א מהלכ' תפילין הי"ב] פי' לפי שמחופין ויש מפ' בין שיטה לשיטה, אבל מן הצדדין צריך מדאמ' בפ"ק דגיטין [ו' ע"ב] א"ר יצחק שתים כותבין שלש אין כותבין. ויש מי שאומ' אחרי שתפילין אין צריכין שירטוט אין יכול לשרטט, דאמ' בפ' (במה מדליקין) ירושלמ' [שבת פ"א ה"ב] כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט, ותו בהקומץ רבה [שם] פריך אהא דאמ' דתפילין אין צריכין שירטוט מדתנן תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה טעמ' דאין מורידין הא משו' שירטוט לא תנאי היא, ואי מצי לשרטט לישני ליה במשורטטין אלא ש"מ דלא מצי לשרטט. ועל ההיא דירושלמי דכל הפטור מן הדבר וכו' הנה לסוכה דיי בג' דפנות [סוכה ב' ע"א] ולעניין שבת די בעומד מרובה על הפרוץ [עירובין ט"ו ע"ב]. ואם עושה ד' מחיצות לסוכה או עשה מחיצות לשבת וכי יקרא הדיוט, אלא ההיא דירושלמי דכל הפטור מן הדבר וכו' (ו)בדבר ששייך יוהרא כמו חתן לק"ש דלא מצי לכוין את לבו והוא קורא הוי יוהרא ונקרא הדיוט ובירו' דפ"ק דשבת [ה"ב] בגמ' אם התחילו אין מפסיקין ר' מיישא ורב שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין פיסחא מן כנישתא עיליתא אתא עונתא דצלותא קם ליה ר' שמואל בר רב יצחק וצלי א"ל ר' מיישא לא כן אלפן ר' דאם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ור"ת מכשיר אם שירטט. במסכ' [סופרים] מסרגלין בקנה, ולא למעט בסכין, אלא למעוטי ציפור(י)ן ועופרת וכל מיני צבע.
<h2>דף כג.</h2>
עשם לשמם, [לשון הפייט]. בעיבוד לשמם פלוגת' דתנאי. דתני' [גיטין מ"ה ע"ב] חיפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה, עור בהמה טהורה כשירה אע"פ שלא עיבדן לשמן, ר"ש ב"ג אומ' עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדם לשמם. ומפורש בנגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"ב] דבהזמנה פליגי, אי מילת' היא או לא, דמייתי מפלוגתא דאביי ורבא, דפליגי באורג בגד למת. ולא ידענא אי טעמא כטעמא דאביי ורבא באורג בגד למת, דמר יליף מעגלה ערופה ומר יליף מע"ז. א"כ אדילפינן הכשר מצוה מאיסורא טפי הוה ליה למילף הכשר מצוה מהכשר מצוה, תפילין מציצית, דהא אפי' ב"ה דפליגי אב"ש בסוכה בציצית מודו, כדאית' בפ"ק דסוכה [ט' ע"א], וטעמ' דכת' גדילים תעשה לך לשם חובך, ובפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] מוקמינן פלוגת' דאמוראי דפליגי בציצית אי בעי טוויה וצביעה לשמה כתנאי דפליגי בתפילין. ותימ' למה לא יודה ת"ק דרשב"ג בציצית דהא קרא כתיב ונילף תפילין מציצית, הא מוקמינן בנגמר הדין פלוגת' דאביי ורב' כתנאי, פרש"י רבא כת"ק דהזמנה למ"ה ומשום הכי לא בעי עיבוד לשמה דלא איכפת לן בה דלא אהני מידי ואביי כרשב"ג. ופסיק הת' הלכה כרבא א"כ לא בעינ' עיבוד לשמה, והא דאמר' בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתי לקמי' דר' אבהו אמר ספר תורה שכתבתי לפל' גוילין שלו לא עיבדתים לשמה וכו', י"ל דסבר כרשב"ג ואין הלכה כן. ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג דלרשב"ג דווק' עיבוד מהני אבל הזמנה בעלמ' לא ואילו לאביי אפילו הזמנה בעלמא כמו סודרא דאזמיני' אע"ג דלא צר ביה כדאית' בפ' נגמר הדין. ור"ת מפ' דאביי כת"ק דכיון דהזמנ' מילת' היא אין צריך עיבוד דהזמנה אחר עיבוד במקו' עיבוד לשמה ורבא כרשב"ג דכיון דהזמנה לאו מלתא היא לא קיימא במקום עיבוד לשמה, דלאביי לאו דווק' אורג בגד למת אסור, דה"ה בהזמנה בעלמא בלא אריגה אסור, תדע דאמ' התם כדרב חסדא, דאמ' רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה וכו' עד ולאביי דאמ' הזמנה מילת' היא, אזמניה אע"ג דלא צר ביה וכו' והא דנקט אורג משו' רבא דאפי' אורג מותר. והיינו אביי כת"ק דאפי' בלא עיבוד הזמנה מילת' היא, ורבא כרשב"ג דהזמנה בלא עיבוד לא מהניא על כן צריך עיבוד לשמה. ופסיקת' הילכת' כרבא א"כ ההיא דהניזקין כהילכת' וכן פר"ח. ויש לתמוה, אם רבא כרשב"ג א"כ כי היכי דהזמנה דאריגת בגד לאו מילת' היא ליאסר, [ה"נ עיבוד לא תיהני, וי"מ ומחלקין בין לאסור ובין לאיתכשורי, דלהביאו לידי הכשר מועיל, אבל] ליאסר אריגה ועיבוד לא מהני. ומודים רבא ורשב"ג דלאחר שעשה עיבוד לשם תפילין וספר תורה דמותר לכתוב עוד באותו עור שטרי הדיוטות דלעיניין איסור לא עדיף עיבוד מאורג, ולסבר' זו יש להביא ראיה מדאמ' בהקומץ [מנחות ל"ד ע"ב] תפילה של יד עושין אותו של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואוקימנ' לה דווקא בעתיקי, פי' שכבר הניחם על ראש, אבל בחדתי, פי' שעדיין לא הניחם, עושין. ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו מעיקרא, ומשמע דלמ"ד הזמנה לאו מילתא היא אפי' לא אתני' יכול לעשות של יד. ועשייה ותיקון התפילין אי אפשר בלא עיבוד לשמן למ"ד הזמנה לאו מילת' היא ולפיר"ת אפי' הכי יכול לעשותן של יד. ויש לדחות דווק' של יד יכול לעשות, אבל לכתוב עליו שטרי הדיוטות אסור, ובפ' נגמר הדין מייתי כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור וכו' עד אימ' עשאו והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות, א"כ גם בעיבוד לשם תפילין נמי מותר לכתוב עליו שטרי הדיוטות. ובירושלמ' בפ' אמר להם הממונה [יומא פ"ג ה"ו] לדברי הכל דלרשב"ג אם עיבד לשם תפילין שאסור להדיוט, דהכי אית' התם, עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר, א"ר יוסי הוו סברין למימר מה פליגין להדיוט אבל לגבוה לא, מן הדא דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו, בגדי קודש צריך שתהא אריגתם לשם קודש ובקודש יארגו. ר' חנינ' בשם ר' יסא במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי, דתני [תוספתא מנחות פ"ט ה"י] העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט. והמבין יבין דלא פליגי אלא בהא אם רבנ' אוסרין כשנעבד לגבוה או לא, אבל לרשב"ג כולהו מודו דנאסר. ונר' כי עיבוד עדיף מאריגת בגד ומעשיית כיס, כי על ידי עיבוד משתנה גוף העור, על כן כשיעבד לשם תפילין אסור להדיוט, אבל אריגה ועשיית כיס גוף הדבר לא נשתנה, על כן אותה הזמנה לא חשיבא ליאסר להדיוט. וה"נ אם עובד לשם תפילין של ראש בפי' דאסור לשל יד, וההיא דהקומץ רב' דמשמע דבחדתי יכול לעשות של יד כגון שעיבד סתם לתפילין. ומירושלמ' שהבאתי קשה על החילוק שחילקתי, דהתם משוה אריגת בגד לעיבוד ולחציבת אבן, דמאן דאוסר אוסר בשלשתן, וי"ל דרבא יחלק בין אריגת בגד לעיבוד ויפרש בריית' שתהא אריגה לשם קודש, היינ' דווק' להביאו לידי הכשר ולא ליאסר, מיהו קש' דחציבת אבן כעיבוד, א"כ גם בחציבה נאסר להדיוט כמו בעיבוד וכמו שתהא חציבתה לשם קודש מהני גם ליאסר, אריגתה לשם קודש (נמי) [מהני] גם ליאסר, והכי אית' בירושלמ' בההיא שמעת', אבנים שחצבן לשם מת אסורין בהנאה, לשם חי ולשם מת מותרין בהנאה. מה שמוכיח בירושלמ' דלגבוה לא פליגי מדתני שתהא חציבת' לשם קודש ושתהא אריגת' לשם קודש, יש לתמוה דההוא על כורחיה כרשב"ג היא, דלרבנן אין צריך חציבה ואריגה לשם קודש, אלא אפי' עבד לשם קמיע מותר למזוזה ולתפילין, וי"ל דמההיא טעמ' גופי' א"ר חנינא בשם ר' יסא במחלוקת. והמבין יבין.
כתב ה"ר שמחה ז"ל. תני' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], תכלת אין לה בדיקה ואינה ניקחת אלא מן המומחה, פי' אין להבחין בה אם נצבעה לשמה או לא, להכי אינה ניקחת אלא מן המומחה, תפילין יש להם בדיקה ואינן ניקחין אלא מן המומחה, פי' אע"ג דאית לה בדיקה בחסירות ויתירות, אין ניקחין אלא מן המומחה שאין להבחין אם נעבדו הקלפים ונכתבו לשמן. ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם, דלא בעינן בהן לא עיבוד ולא כתיבה לשמן. משמע דהאי תנא מודה לתפילין דבעינן עיבוד לשמן בקלף, אבל בספר תורה ומזוזה לא בעי לא עיבוד ולא כתיבה לשמן, דילמ' הכי גמירי לה. ומסתבר אפי' רב ות"ק דרשב"ג דלא בעו לשמה בתחילת הזמנתו, מודו דעיקר עשייה כגון בעיבוד הקלף עצמו ובכתיבה בעי לשמה, אבל בטלאי שהוא מכשיר ושימוש לתפילין עצמן פליגי דווק'. אבל ליכ' מאן דמחמיר בטלאי שעל גבי תפילין דליבעו עיבוד טפי מקלף ספר תורה. והיינו דמקשה בפ' השולח [גיטין מ"ה ע"ב] אהא לוקחין ספרי' מן הגוים בכל מקום, ומעשה בגוי אחד בציידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו השתא רשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי, עיבוד בטלאי שעל גבי תפילין בעי, וכ"ש בספר תורה גופה כתיבה בעי. וההוא דאת' לקמיה דר' אבהו [שם נ"ד ע"ב] אמר ספר תורה שכתבתי גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, א"ל ספר תורה ביד מי, א"ל ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. ר' אבהו לא סביר' ליה כההוא תנא דאמ' ספרים ומזוזות ניקחין מכל אדם אלא קסבר אפי' ת"ק דרשב"ג דגוף הקלף בעי עיבוד לשמה ולא פליג אלא אטלאי שבתפילין דלא בעי עיבוד כעין שימוש לתפילין והיינו דקא מייתי פלוגת' דרשב"ג ות"ק בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] אפלוגת' דאביי ורבא דפליגי בהזמנה מילתא היא או לאו, דרבא כת"ק דאורג בגד למת הוא נאסר מכח המת כמו טלאי מכח הכתב שבתפילין, כי היכי דת"ק לא בעי הזמנה לטלאי הכי נמי הזמנת בגד לשימוש המת לא חשיבה אבל לקלף גופיה מודה ת"ק לרשב"ג. והשת' לא תיקשי לן כיון דת"ק לא סביר' ליה כרבא ופסקינ' כרבא דהזמנה לאו מילת' היא, אמאי פסל ר' אבהו ספר תורה שלא נעבדו גוילין לשמה ולא תיקשי לן דקיימ' לן כרב באיסורי ורב מוקמי כת"ק, הרי שלש מחלוקות בדבר, ת"ק דרשב"ג סבר טלאי שעל גבי תפילין לא בעי עיבוד לשמה, אבל קלף אפילו ספר תורה בעי עיבוד לשמה, ורשב"ג סבר אפילו טלאי בעי עיבוד לשמה, ותנא דספרים נקחים מכל אדם סבר קלף של תפילין בעי עיבוד לשמה, של ספר תורה ושל מזוזה לא בעי עיבוד ולא כתיבה לשמה. וקיי"ל כת"ק דרשב"ג. אי נמי מצינן למימר דת"ק דרשב"ג כת"ק דספרים נקחים מכל אדם סבירא ליה, דבעינ' בקלף של תפילין עיבוד לשמה, אבל בספר תורה ומזוזות לא בעי וכן בטלאי שעל גבי תפילין וקיימ' לן כוותיה דמוקמינן בפ' נגמר הדין דמילת' דרבא דאמ' הזמנה למ"ה היא כוותיה וקיימ' לן כרבא. ובפ' התכלת מוקמינ' מילת' דרב כוותי' וקיימא לן הלכה כרב באיסורי. מיהו היכא דמעבד להו בהדיא שלא לשמן, כגון לעשות מהן שולחן או דלופסקי מודה ת"ק דפסול אפי' לספר תורה ולא מכשיר אלא בסתמ'. וההוא דאת' לקמי' דר' יהוד' [גיטין נ"ד ע"ב] ואמר ספר תורה שכתבתי לך גוילין שלו לא עיבדתי לשמן, אית לן למימר דה"ק עיבדת[י]ם לדבר אחר בהדיא שלא לשמן. ובמילת' דאמוראי לאו אורחי' דתלמוד' למידק דמשמע שלא עיבדתים לשמן אלא סתמא, אפילו אלישנ' דמשניות לא סמכינ', כדאמ' בר' זבחים [ב' ע"ב] כל הזבחים דבסתמן כשירין, מנא לן אילימ' מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ולא קתני שלא נזבחו לשמה דהוי משמ' שנזבחו סתמא אפי' הכי לא עלו לבעלים לשם חובה, גבי גט אשה נמי, הא קתני כל הגט שנכתב שלא לשם אשה, ולא קתני שלא נכתב לשם אשה, ואפילו הכי סתמא פסול אלמא דלא דייקינ' ולא סמכינ' אמשמעות הלשון. הילכך אית לן למימר דה"ק לא עיבדתים לשמן אלא שלא לשמן להכי פסלם, אבל סתמ' היה מכשיר ר' אבהו כרבנ' דרשב"ג, ומשו' דלכתחילה מצוה לעבדה לשמה מדרבנן נקט לא עיבדתים לשמן. ומהא דתנינן [סופרים פ"א ה"ג] לוקחין עורות מ"מ לספרים ולתפילין ואין חוששין שמא עורות לבובין הן ומשמע דלוקחין מעובד, דליכ' למיקם עלה דמילת' אם הקרע עגול או משוך כדאית' (בפ"ק) [בפ"ב] דע"ז [כ"ט ע"ב], א"כ סבירא ליה דאפי' לתפילין לא בעינן עיבוד לשמה, דאי בשאינו מעובד ניחזי וניבדוק בקרע, מוכח כת"ק דרשב"ג דמכשר כולהו בלא עיבוד לשמן וסגי בכתיבה לשמה. אבל ר"ת פי' ההיא שמעת' דפ' נגמר הדין דת"ק כאביי דהזמנה מילת' היא ואין צריך לשמה, דהזמנה דאחר עיבוד במקום עיבוד לשמה כיון דמילת' היא והזמנה דאחר כתיבה ככתיבה לשמה. ורשב"ג כרבא דאמ' הזמנה למ"ה ולא קיימ' הזמנה במקום עיבוד לשמה, הילכך צריך עיבוד וכתיבה לשמ' ותיקש' לפי' הילכת' אהילכת' דקי"ל הילכת' כרב באיסורי ומוקמינ' בפ' התכלת רב כת"ק, וכרבא פסקינ' דהזמנה למ"ה והיכי מיתוקמא כרשב"ג. עד כאן דברי ה"ר שמחה ז"ל.
אומר אני, כי כאשר כת' הר' שמחה ז"ל שיש חילוק בין טלאי שעל התפילין לקלף שכותב עליו תפילין בו, גם רש"י צריך לחלק, מדאמ' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], אמ' רב יהוד' אמ' רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגידין פסולה ומן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינ' טויה לשמה כתנאי ציפן זהב כו', פי' רב כת"ק דהזמנה למ"ה. ותמה על עצמך מנא ליה לתלמוד' דרב סבר הזמנה למ"ה, דילמא סבר רב דמילת' היא, אך הזמנה דטויה לאו מילת' היא, דהכי אמרינ' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] אפי' למ"ד הזמנה מילת' היא טוויה לאריג מי איכ' למ"ד אלא ודאי היינו טעמ' שיש חילוק בין הזמנה שבגוף הדבר כמ' טויית חוטין לציצית ובין טויית חוטין שמחמת המת, או עיבוד טלאי שהוא מחמת תפילין. וא"ת אחרי שטוית חוטין לציצית אינו דומה לטוית חוטין לאריג דמת וטעמ' מפני שהיא בגוף הדבר של מצוה א"כ היא כמו עיבוד קלף לכתוב עליו תפילין, ויקשה לה"ר שמחה ז"ל דקיימ' לן כרב דלא בעינ' טויה לשמה והוא כת' דבקלף אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה. וי"ל דמ"ד הזמנה למ"ה עד דאיכ' תרתי הזמנה דדבר חשוב וגוף הדבר כמו עיבוד בקלף. וטוייה, אעפ"י שהיא בגוף הדבר, אינה דבר חשוב, ועיבוד בטלאי שעל התפילין, אע"פ שהוא דבר חשוב אינו בגוף הדבר. ולמ"ד הזמנה מילת' היא אע"ג דליכא תרתי אלא א' דבר חשוב, אע"פ שאינו בגוף הדבר, כמו אורג בגד למת ועיבוד הטלאי, או בגוף הדבר, אע"פ שאינו דבר חשוב, כמו טווייה לציצית לשמואל, דסבירא ליה הזמנ' מ"ה ומצריך טוייה לשמה. הנה ה"ר שמחה ז"ל יש לו שיטת רש"י וכתב דבקלף שכל שכותב עליו תפילין אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה, א"כ יש לו לסבור שאם עיבד לתפילין שאסור להדיוט, דהכי מוכח בנגמר הדין [מ"ח ע"ב], דאמ' אמ' לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין כו' תנאי היא, פי' רבא כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ולדידיה אם עיבד לשם תפילין מותר להדיוט, ולרשב"ג דמצריך עיבוד לשם תפילין, אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט. ואם בקלף מודה ת"ק דמצריך עיבוד לשמה, א"כ אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט, ובירושלמ' שהבאתי למעלה, דלת"ק דרשב"ג אם עיבד לשם תפילין דמותר להדיוט, דבריית' דמייתי התם דאפי' לגבוה פליגי דומיא דחציבת אבני קודש ואריגת בגדי קודש ועיבוד עור לקמיע. וכן מה שכת' מיהו היכא דמ(י)עבד להדיא שלא לשמו כו', גם בזה איני רואה דבריו מההיא דירושלמי דקאמ' עור שעיבדו לשם קמיע וכו'. ור"ת שפי' רשב"ג כרבא דהזמנה למ"ה א"כ ההיא דאמ' לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בה קודש מותר להשתמש בו חול רשב"ג היא, ובריית' אחריתי כיס שעשאו להניח תפילין אסור להניח בו מעות ת"ק דרשב"ג היא. ובירושלמי שהבאתי למעלה משמ' איפכ' דאמ' הדא אמרה אפי' לגבוה פליגין, דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו לגבוה מותר להשתמש בו להדיוט. מדקאמ' פליגין שמעינ' דלת"ק מותר ולרשב"ג אסור והתם משו' עיבוד וחציבת אבן ואריגת בגד ועשיית כלי יחד, ולית נגר בר נגר דיפרקיני'. אך פי' רש"י עיקר.
ולר"ת דמצריך עיבוד לשמו [ו]אם לא עיבד לשמו פסול, יש מי שאומ' שצריך להוציא בפה ולומ' לשם תפילין אני מעבד אבל מחשבה לא מהניא שהרי כמו שמצריך עיבוד לשם תפילין ה"נ צריך לכתוב גט אשה לשם אשה ואמרינ' בריש זבחים [ב' ע"ב] דסתמ' דגט פסול. וכתב ה"ר חיים כהן צדק ז"ל, לכאורה היה משמ' דסתמ' דגט הוי כסתמה דקדשים דכי היכי דסתמייהו דקדשים כשר בכל עיניין, אפי' חישב שלא לשם אותו קרבן, דהכי משמ' דמסיק אתנו בית דין דלא לימ' לשמו וכו' עד מיתקני רבנ' מילת' דמיפסיל ביה, ומשמע דבשלמא אי אמרת דבסתמא כשר, אז שפיר אתנו דלא לימ' בשתיקה דלא אתי לידי תקלה בשום עיניין, והואיל וכן א"כ סתמא דגט הוי כסתמ' דזבחים, ומה סתמ' דזבחי' לא נפיק מהכשר סתמ' עד דאמ' בהדיא שלא לשמן, גט נמי לא נפיק מתורת סתמי' להכשר עד דמפרש בהדיא [שלא] לשמה. ע"כ. וזהו תימ' אם יכתוב אדם גט לאשתו אם צריך שיוציא בפיו לשמה, ועוד דבשילהי (פ"ק) [פ"ב (גיטין כ"ב ע"ב)] דאמ' הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ואוקימנ' התם [כ"ג ע"א] כשאחרים עומדין על גביו מה מועילים אחרים אם צריך להוציא בפיו, הלא חרש לאו בר הכי הוא שהרי אינו מדבר. ע"כ לשונו. ואני איני יכול לעמוד על דבריו, דע"כ דסתמא דגט פסול היינו שלא אמר הבעל לסופר לכתוב, מדקאמ' אשה סתמא לגרושין עומדת בתמיה. אי שאמ' הבעל לסופר לכתוב הא ודאי לגירושין עומדת תדע דסתמ' דגט פסול מוכח תלמוד' [זבחים שם] מהכותב טופסי גיטין והתם לא אמ' הבעל לכתוב, אלא ודאי סתמא דגט פסול, כגון שהסופר כותב בלא ידיעת הבעל ולא מיבעיא סתמא דכותב טופסי גיטין, אלא אפי' שמע שנפלה קטטה בין איש לאשתו ושמע שרוצה לגרשה וקדם וכתב בלא ידיעת הבעל אפי' אמ' בפירוש לשם פלוני ולשם פלונית אני כותב פסול. הילכך כשאמ' הבעל כתוב גט לאשתי אין הכותב צריך לומ' לשם פלונית אני כותב, דהוה ליה כסתמ' דקדשי' דבתרוויהו העיניין מוכיח דלשמו עביד. ה"נ עבוד, מי שאינו עבדן ומשים העור בעיבוד אין צריך לומ' לשם תפילין אני עושה, דלמעשה המוכיח די במחשבה, אבל מי שהוא עבדן ומשים העור בעיבוד לשם תפילין, לא דיי לו במחשבה וצריך לומ' בפירוש לשם תפילין אני מעבד. והא דפר"ש בפ' בית שמאי [זבחים מ"א ע"ב] מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא ומשמ' דמחשבה גרידת' לאו כלום היא היינו דווק' להוציא דבר מחזקתו ובמחשבה שאין עליה הוכחה בלא מעשה אבל במחשבה שיש עליה הוכחה מחשבה מועלת. הא דפר"ש דכל מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא, דהכי נמי אמרינ' בשילהי המפקיד [ב"מ מ"ד ע"א] חייב על המחשבה כמעשה וההיא דיבור היא דהא יליף לה מעל כל דבר פשע דאייתר.
ואם אומ' ישר' לעבדן גוי עבד לי לשם מה שאני צריך אינו מועיל [ל]כתיבת הגט, דאמ' בפ"ב דגיטין [כ"ג ע"א] דמדעת' דנפשי' קא עביד. וכן ראיתי בשם ר' יב"א ז"ל דעבדן גוי אפי' ישר' עומד על גביו אינו מועיל. ונר' דלא אמרינ' נכרי אדעתי' דנפשיה קא עביד אלא בדב' שצריך ישר' לומר לו עשה זה לשמו כגון כתיבת הגט ועיבוד וכיוצא בהן דדעתו שלא לעשות כרצונו, אלא להיפך, אבל מילה וכיוצא בה שאין צריך לומ' לו מול לשם הקב"ה הוא מל לשם מה שהוא עומד, הילכך נכרי דלאו בר מילה הוא אינו מל אלא לשם יהדות, אבל כותי דבר מילה הוא הוא מל לשם הר גריזים. אחזור על הראשונות הא דאמר בפ' נגמר הדין תנאי היא, דתני ציפן זהב וכו' (ופרש) [ופרש"י] רבא כת"ק ואביי כרשב"ג, ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג, דלרשב"ג דווקא הזמנה דעיבוד מועלת, אבל הזמנה כל דהו לא, ולאביי אפילו הזמנה כל דהו כגון סודר דאמ' התם, ולמ"ד הזמנה מילתא היא אזמני' אע"ג דלא צר ביה. ופיר"ת אביי כת"ק ורבא כרשב"ג ותימ' היאך יהיה רבא כרשב"ג, אדרבה להדיא משמ' דרבא לית ליה דרשב"ג. ואפי' אם תחלק בין להביאו לידי הכשר ובין ליאסר כאשר כתבתי, או תחלק בין עיבוד לאריגה, לשני חילוקים יקשה מירושלמי שהבאתי למעלה. עשם לשמם, יש מי שאומר, כי תיקון הקלף והשירטוט אין צריך לשמם וכשירין בגוי ואיני יודע בשלמא שירטוט שכשר בגוי, אחרי שאין התפילין צריכין שירטוט [מנחות ל"ב ע"ב], אם ישרטט גוי לאו כלום הוא, אלא תיקון קלף למה כשירה בגוי לא יהא אלא עיבוד.
<h2>דף מה:</h2>
ולא ניתן לעשותן לתשעה הן מפורשין, [לשון הפייט]. בהשולח [גיטין מ"ה ע"ב] ובהתכלת [מנחות מ"ב ע"ב], ת"ר ספר תורה ותפילין ומזוזות שכתבו מין גוי עבד קטן ואשה כותי ישר' משומד ומסור וכו', ואין מהן רק ח'. ושמעתי שבמסכת סופרים [פ"א הי"ג] מונה ממזר, והכי אית' הת' אינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות, ספר תורה שכתבו מין או ממזר או עבד וכו' עד זה הכלל, כל המוציא רבים ידי חובתן, כתבו מוציא רבים ידי חובתו, כל שאינו מוציא רבים ידי חובתו, אף כתבו אינו מוציא רבים ידי חובתו. וה"ר שמחה ז"ל כתב דמסור גרסינן וממזר מוציא רבים ידי חובתן. ומסור קנס הוא ונתנו לו דין משומד שכופר במצות. וגר שחזר לסורו מחמת יראה שכתב ספר תורה קורין בו. והכי אית' בהשולח, עד כאן. ועוד אני אומ' והלא ממזר ישנו בקשירה א"כ ישנו בכתיבה כדאית' בהשולח, ולאו פירכ' היא, דמוסר נמי ישנו בקשירה ופסול, אלא יש מהם מטעם כל שישנו בקשיר' ויש מטעם שמשונין באיסורין. ולשון רש"י משומד ומסור הרי פרקו מעליהם עול. או יהיה תשיעי אנדרוגינוס למ"ד ביריה בפני עצמה היא [בכורים פ"ד מ"ה] לא איש ולא אשה, אי נמ' שכור מטעם קטן, אי נמ' שוטה, והא דלא תני בהשולח משום דקטן ושוטה חד טעמ' להו. ויש מי שאומ' בפיוט במקום לתשעה הם מפורשים כי אם כמפורשין ומפ' לעיניין הך דאמ' בהקומץ רבה [מנחות כ"ח ע"א], שאפי' כתב אחד מעכבן, ומפ' [שם כ"ט ע"א] דלא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד, פי' בערוך לשון כתר והמבין יבין. ראיתי כתוב בשם ר"ת דכל מצוה שהאשה אינה מחוייבת, כגון לולב וציצית אינה יכולה לאגוד ולתקן ציצית. והא דאמ' בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"ב] מעשה באשה שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין, י"ל שלא היתה קושרת אלא מסייעת לקושרם. אי נמי לא נאמ' למשה מסיני אלא תיקון כגון כתיבה וה"נ תיקון ציצית ואגידת לולב, אבל קשירת תפילין לאו תיקון מצוה היא. ולא נהיר' דדווק' כתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזה פסול באשה ובכל הנך דמני להו בבריית' כדמפ' טעמ' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו וכו', אבל בשאר מצות לא. תדע דלההוא לישנ' דרב פסול ציצית בגוי יליף מבני ישר' ועשו ולא גויים [מנחות מ"ב ע"א], אלמא אי לאו קרא לא ילפינן מתפילין, וכ"ש לאידך לישנ' דמכשר רב ציצית בגוי. וא"ת דווק' בציצית אכשר רב בגוי משו' דכת' ועשו להם אפי' אחרים כדאית' הת', אבל אגידת לולב וכיוצא בו פסול בגוי ובאשה, הא למ"ה [=לא משמע הכי] דהא דבעי קרא ועשו להם דמשמ' אפילו אחרים, דהיינו אשה וגוי, ואי לאו קרא הוה פסיל משום דכת' בני ישר', אבל היכא דלא כת' בני ישר', אפי' ליכ' קרא, גוי ואשה כשירין, כמו גבי סוכה דסוכת גנב"ך כשירה [סוכה ח' ע"ב].
עשם לשמם, [לשון הפייט]. בעיבוד לשמם פלוגת' דתנאי. דתני' [גיטין מ"ה ע"ב] חיפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה, עור בהמה טהורה כשירה אע"פ שלא עיבדן לשמן, ר"ש ב"ג אומ' עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדם לשמם. ומפורש בנגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"ב] דבהזמנה פליגי, אי מילת' היא או לא, דמייתי מפלוגתא דאביי ורבא, דפליגי באורג בגד למת. ולא ידענא אי טעמא כטעמא דאביי ורבא באורג בגד למת, דמר יליף מעגלה ערופה ומר יליף מע"ז. א"כ אדילפינן הכשר מצוה מאיסורא טפי הוה ליה למילף הכשר מצוה מהכשר מצוה, תפילין מציצית, דהא אפי' ב"ה דפליגי אב"ש בסוכה בציצית מודו, כדאית' בפ"ק דסוכה [ט' ע"א], וטעמ' דכת' גדילים תעשה לך לשם חובך, ובפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] מוקמינן פלוגת' דאמוראי דפליגי בציצית אי בעי טוויה וצביעה לשמה כתנאי דפליגי בתפילין. ותימ' למה לא יודה ת"ק דרשב"ג בציצית דהא קרא כתיב ונילף תפילין מציצית, הא מוקמינן בנגמר הדין פלוגת' דאביי ורב' כתנאי, פרש"י רבא כת"ק דהזמנה למ"ה ומשום הכי לא בעי עיבוד לשמה דלא איכפת לן בה דלא אהני מידי ואביי כרשב"ג. ופסיק הת' הלכה כרבא א"כ לא בעינ' עיבוד לשמה, והא דאמר' בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתי לקמי' דר' אבהו אמר ספר תורה שכתבתי לפל' גוילין שלו לא עיבדתים לשמה וכו', י"ל דסבר כרשב"ג ואין הלכה כן. ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג דלרשב"ג דווק' עיבוד מהני אבל הזמנה בעלמ' לא ואילו לאביי אפילו הזמנה בעלמא כמו סודרא דאזמיני' אע"ג דלא צר ביה כדאית' בפ' נגמר הדין. ור"ת מפ' דאביי כת"ק דכיון דהזמנ' מילת' היא אין צריך עיבוד דהזמנה אחר עיבוד במקו' עיבוד לשמה ורבא כרשב"ג דכיון דהזמנה לאו מלתא היא לא קיימא במקום עיבוד לשמה, דלאביי לאו דווק' אורג בגד למת אסור, דה"ה בהזמנה בעלמא בלא אריגה אסור, תדע דאמ' התם כדרב חסדא, דאמ' רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה וכו' עד ולאביי דאמ' הזמנה מילת' היא, אזמניה אע"ג דלא צר ביה וכו' והא דנקט אורג משו' רבא דאפי' אורג מותר. והיינו אביי כת"ק דאפי' בלא עיבוד הזמנה מילת' היא, ורבא כרשב"ג דהזמנה בלא עיבוד לא מהניא על כן צריך עיבוד לשמה. ופסיקת' הילכת' כרבא א"כ ההיא דהניזקין כהילכת' וכן פר"ח. ויש לתמוה, אם רבא כרשב"ג א"כ כי היכי דהזמנה דאריגת בגד לאו מילת' היא ליאסר, [ה"נ עיבוד לא תיהני, וי"מ ומחלקין בין לאסור ובין לאיתכשורי, דלהביאו לידי הכשר מועיל, אבל] ליאסר אריגה ועיבוד לא מהני. ומודים רבא ורשב"ג דלאחר שעשה עיבוד לשם תפילין וספר תורה דמותר לכתוב עוד באותו עור שטרי הדיוטות דלעיניין איסור לא עדיף עיבוד מאורג, ולסבר' זו יש להביא ראיה מדאמ' בהקומץ [מנחות ל"ד ע"ב] תפילה של יד עושין אותו של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואוקימנ' לה דווקא בעתיקי, פי' שכבר הניחם על ראש, אבל בחדתי, פי' שעדיין לא הניחם, עושין. ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו מעיקרא, ומשמע דלמ"ד הזמנה לאו מילתא היא אפי' לא אתני' יכול לעשות של יד. ועשייה ותיקון התפילין אי אפשר בלא עיבוד לשמן למ"ד הזמנה לאו מילת' היא ולפיר"ת אפי' הכי יכול לעשותן של יד. ויש לדחות דווק' של יד יכול לעשות, אבל לכתוב עליו שטרי הדיוטות אסור, ובפ' נגמר הדין מייתי כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור וכו' עד אימ' עשאו והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות, א"כ גם בעיבוד לשם תפילין נמי מותר לכתוב עליו שטרי הדיוטות. ובירושלמ' בפ' אמר להם הממונה [יומא פ"ג ה"ו] לדברי הכל דלרשב"ג אם עיבד לשם תפילין שאסור להדיוט, דהכי אית' התם, עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר, א"ר יוסי הוו סברין למימר מה פליגין להדיוט אבל לגבוה לא, מן הדא דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו, בגדי קודש צריך שתהא אריגתם לשם קודש ובקודש יארגו. ר' חנינ' בשם ר' יסא במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי, דתני [תוספתא מנחות פ"ט ה"י] העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט. והמבין יבין דלא פליגי אלא בהא אם רבנ' אוסרין כשנעבד לגבוה או לא, אבל לרשב"ג כולהו מודו דנאסר. ונר' כי עיבוד עדיף מאריגת בגד ומעשיית כיס, כי על ידי עיבוד משתנה גוף העור, על כן כשיעבד לשם תפילין אסור להדיוט, אבל אריגה ועשיית כיס גוף הדבר לא נשתנה, על כן אותה הזמנה לא חשיבא ליאסר להדיוט. וה"נ אם עובד לשם תפילין של ראש בפי' דאסור לשל יד, וההיא דהקומץ רב' דמשמע דבחדתי יכול לעשות של יד כגון שעיבד סתם לתפילין. ומירושלמ' שהבאתי קשה על החילוק שחילקתי, דהתם משוה אריגת בגד לעיבוד ולחציבת אבן, דמאן דאוסר אוסר בשלשתן, וי"ל דרבא יחלק בין אריגת בגד לעיבוד ויפרש בריית' שתהא אריגה לשם קודש, היינ' דווק' להביאו לידי הכשר ולא ליאסר, מיהו קש' דחציבת אבן כעיבוד, א"כ גם בחציבה נאסר להדיוט כמו בעיבוד וכמו שתהא חציבתה לשם קודש מהני גם ליאסר, אריגתה לשם קודש (נמי) [מהני] גם ליאסר, והכי אית' בירושלמ' בההיא שמעת', אבנים שחצבן לשם מת אסורין בהנאה, לשם חי ולשם מת מותרין בהנאה. מה שמוכיח בירושלמ' דלגבוה לא פליגי מדתני שתהא חציבת' לשם קודש ושתהא אריגת' לשם קודש, יש לתמוה דההוא על כורחיה כרשב"ג היא, דלרבנן אין צריך חציבה ואריגה לשם קודש, אלא אפי' עבד לשם קמיע מותר למזוזה ולתפילין, וי"ל דמההיא טעמ' גופי' א"ר חנינא בשם ר' יסא במחלוקת. והמבין יבין.
כתב ה"ר שמחה ז"ל. תני' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], תכלת אין לה בדיקה ואינה ניקחת אלא מן המומחה, פי' אין להבחין בה אם נצבעה לשמה או לא, להכי אינה ניקחת אלא מן המומחה, תפילין יש להם בדיקה ואינן ניקחין אלא מן המומחה, פי' אע"ג דאית לה בדיקה בחסירות ויתירות, אין ניקחין אלא מן המומחה שאין להבחין אם נעבדו הקלפים ונכתבו לשמן. ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם, דלא בעינן בהן לא עיבוד ולא כתיבה לשמן. משמע דהאי תנא מודה לתפילין דבעינן עיבוד לשמן בקלף, אבל בספר תורה ומזוזה לא בעי לא עיבוד ולא כתיבה לשמן, דילמ' הכי גמירי לה. ומסתבר אפי' רב ות"ק דרשב"ג דלא בעו לשמה בתחילת הזמנתו, מודו דעיקר עשייה כגון בעיבוד הקלף עצמו ובכתיבה בעי לשמה, אבל בטלאי שהוא מכשיר ושימוש לתפילין עצמן פליגי דווק'. אבל ליכ' מאן דמחמיר בטלאי שעל גבי תפילין דליבעו עיבוד טפי מקלף ספר תורה. והיינו דמקשה בפ' השולח [גיטין מ"ה ע"ב] אהא לוקחין ספרי' מן הגוים בכל מקום, ומעשה בגוי אחד בציידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו השתא רשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי, עיבוד בטלאי שעל גבי תפילין בעי, וכ"ש בספר תורה גופה כתיבה בעי. וההוא דאת' לקמיה דר' אבהו [שם נ"ד ע"ב] אמר ספר תורה שכתבתי גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, א"ל ספר תורה ביד מי, א"ל ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. ר' אבהו לא סביר' ליה כההוא תנא דאמ' ספרים ומזוזות ניקחין מכל אדם אלא קסבר אפי' ת"ק דרשב"ג דגוף הקלף בעי עיבוד לשמה ולא פליג אלא אטלאי שבתפילין דלא בעי עיבוד כעין שימוש לתפילין והיינו דקא מייתי פלוגת' דרשב"ג ות"ק בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] אפלוגת' דאביי ורבא דפליגי בהזמנה מילתא היא או לאו, דרבא כת"ק דאורג בגד למת הוא נאסר מכח המת כמו טלאי מכח הכתב שבתפילין, כי היכי דת"ק לא בעי הזמנה לטלאי הכי נמי הזמנת בגד לשימוש המת לא חשיבה אבל לקלף גופיה מודה ת"ק לרשב"ג. והשת' לא תיקשי לן כיון דת"ק לא סביר' ליה כרבא ופסקינ' כרבא דהזמנה לאו מילת' היא, אמאי פסל ר' אבהו ספר תורה שלא נעבדו גוילין לשמה ולא תיקשי לן דקיימ' לן כרב באיסורי ורב מוקמי כת"ק, הרי שלש מחלוקות בדבר, ת"ק דרשב"ג סבר טלאי שעל גבי תפילין לא בעי עיבוד לשמה, אבל קלף אפילו ספר תורה בעי עיבוד לשמה, ורשב"ג סבר אפילו טלאי בעי עיבוד לשמה, ותנא דספרים נקחים מכל אדם סבר קלף של תפילין בעי עיבוד לשמה, של ספר תורה ושל מזוזה לא בעי עיבוד ולא כתיבה לשמה. וקיי"ל כת"ק דרשב"ג. אי נמי מצינן למימר דת"ק דרשב"ג כת"ק דספרים נקחים מכל אדם סבירא ליה, דבעינ' בקלף של תפילין עיבוד לשמה, אבל בספר תורה ומזוזות לא בעי וכן בטלאי שעל גבי תפילין וקיימ' לן כוותיה דמוקמינן בפ' נגמר הדין דמילת' דרבא דאמ' הזמנה למ"ה היא כוותיה וקיימ' לן כרבא. ובפ' התכלת מוקמינ' מילת' דרב כוותי' וקיימא לן הלכה כרב באיסורי. מיהו היכא דמעבד להו בהדיא שלא לשמן, כגון לעשות מהן שולחן או דלופסקי מודה ת"ק דפסול אפי' לספר תורה ולא מכשיר אלא בסתמ'. וההוא דאת' לקמי' דר' יהוד' [גיטין נ"ד ע"ב] ואמר ספר תורה שכתבתי לך גוילין שלו לא עיבדתי לשמן, אית לן למימר דה"ק עיבדת[י]ם לדבר אחר בהדיא שלא לשמן. ובמילת' דאמוראי לאו אורחי' דתלמוד' למידק דמשמע שלא עיבדתים לשמן אלא סתמא, אפילו אלישנ' דמשניות לא סמכינ', כדאמ' בר' זבחים [ב' ע"ב] כל הזבחים דבסתמן כשירין, מנא לן אילימ' מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ולא קתני שלא נזבחו לשמה דהוי משמ' שנזבחו סתמא אפי' הכי לא עלו לבעלים לשם חובה, גבי גט אשה נמי, הא קתני כל הגט שנכתב שלא לשם אשה, ולא קתני שלא נכתב לשם אשה, ואפילו הכי סתמא פסול אלמא דלא דייקינ' ולא סמכינ' אמשמעות הלשון. הילכך אית לן למימר דה"ק לא עיבדתים לשמן אלא שלא לשמן להכי פסלם, אבל סתמ' היה מכשיר ר' אבהו כרבנ' דרשב"ג, ומשו' דלכתחילה מצוה לעבדה לשמה מדרבנן נקט לא עיבדתים לשמן. ומהא דתנינן [סופרים פ"א ה"ג] לוקחין עורות מ"מ לספרים ולתפילין ואין חוששין שמא עורות לבובין הן ומשמע דלוקחין מעובד, דליכ' למיקם עלה דמילת' אם הקרע עגול או משוך כדאית' (בפ"ק) [בפ"ב] דע"ז [כ"ט ע"ב], א"כ סבירא ליה דאפי' לתפילין לא בעינן עיבוד לשמה, דאי בשאינו מעובד ניחזי וניבדוק בקרע, מוכח כת"ק דרשב"ג דמכשר כולהו בלא עיבוד לשמן וסגי בכתיבה לשמה. אבל ר"ת פי' ההיא שמעת' דפ' נגמר הדין דת"ק כאביי דהזמנה מילת' היא ואין צריך לשמה, דהזמנה דאחר עיבוד במקום עיבוד לשמה כיון דמילת' היא והזמנה דאחר כתיבה ככתיבה לשמה. ורשב"ג כרבא דאמ' הזמנה למ"ה ולא קיימ' הזמנה במקום עיבוד לשמה, הילכך צריך עיבוד וכתיבה לשמ' ותיקש' לפי' הילכת' אהילכת' דקי"ל הילכת' כרב באיסורי ומוקמינ' בפ' התכלת רב כת"ק, וכרבא פסקינ' דהזמנה למ"ה והיכי מיתוקמא כרשב"ג. עד כאן דברי ה"ר שמחה ז"ל.
אומר אני, כי כאשר כת' הר' שמחה ז"ל שיש חילוק בין טלאי שעל התפילין לקלף שכותב עליו תפילין בו, גם רש"י צריך לחלק, מדאמ' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], אמ' רב יהוד' אמ' רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגידין פסולה ומן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינ' טויה לשמה כתנאי ציפן זהב כו', פי' רב כת"ק דהזמנה למ"ה. ותמה על עצמך מנא ליה לתלמוד' דרב סבר הזמנה למ"ה, דילמא סבר רב דמילת' היא, אך הזמנה דטויה לאו מילת' היא, דהכי אמרינ' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] אפי' למ"ד הזמנה מילת' היא טוויה לאריג מי איכ' למ"ד אלא ודאי היינו טעמ' שיש חילוק בין הזמנה שבגוף הדבר כמ' טויית חוטין לציצית ובין טויית חוטין שמחמת המת, או עיבוד טלאי שהוא מחמת תפילין. וא"ת אחרי שטוית חוטין לציצית אינו דומה לטוית חוטין לאריג דמת וטעמ' מפני שהיא בגוף הדבר של מצוה א"כ היא כמו עיבוד קלף לכתוב עליו תפילין, ויקשה לה"ר שמחה ז"ל דקיימ' לן כרב דלא בעינ' טויה לשמה והוא כת' דבקלף אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה. וי"ל דמ"ד הזמנה למ"ה עד דאיכ' תרתי הזמנה דדבר חשוב וגוף הדבר כמו עיבוד בקלף. וטוייה, אעפ"י שהיא בגוף הדבר, אינה דבר חשוב, ועיבוד בטלאי שעל התפילין, אע"פ שהוא דבר חשוב אינו בגוף הדבר. ולמ"ד הזמנה מילת' היא אע"ג דליכא תרתי אלא א' דבר חשוב, אע"פ שאינו בגוף הדבר, כמו אורג בגד למת ועיבוד הטלאי, או בגוף הדבר, אע"פ שאינו דבר חשוב, כמו טווייה לציצית לשמואל, דסבירא ליה הזמנ' מ"ה ומצריך טוייה לשמה. הנה ה"ר שמחה ז"ל יש לו שיטת רש"י וכתב דבקלף שכל שכותב עליו תפילין אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה, א"כ יש לו לסבור שאם עיבד לתפילין שאסור להדיוט, דהכי מוכח בנגמר הדין [מ"ח ע"ב], דאמ' אמ' לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין כו' תנאי היא, פי' רבא כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ולדידיה אם עיבד לשם תפילין מותר להדיוט, ולרשב"ג דמצריך עיבוד לשם תפילין, אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט. ואם בקלף מודה ת"ק דמצריך עיבוד לשמה, א"כ אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט, ובירושלמ' שהבאתי למעלה, דלת"ק דרשב"ג אם עיבד לשם תפילין דמותר להדיוט, דבריית' דמייתי התם דאפי' לגבוה פליגי דומיא דחציבת אבני קודש ואריגת בגדי קודש ועיבוד עור לקמיע. וכן מה שכת' מיהו היכא דמ(י)עבד להדיא שלא לשמו כו', גם בזה איני רואה דבריו מההיא דירושלמי דקאמ' עור שעיבדו לשם קמיע וכו'. ור"ת שפי' רשב"ג כרבא דהזמנה למ"ה א"כ ההיא דאמ' לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בה קודש מותר להשתמש בו חול רשב"ג היא, ובריית' אחריתי כיס שעשאו להניח תפילין אסור להניח בו מעות ת"ק דרשב"ג היא. ובירושלמי שהבאתי למעלה משמ' איפכ' דאמ' הדא אמרה אפי' לגבוה פליגין, דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו לגבוה מותר להשתמש בו להדיוט. מדקאמ' פליגין שמעינ' דלת"ק מותר ולרשב"ג אסור והתם משו' עיבוד וחציבת אבן ואריגת בגד ועשיית כלי יחד, ולית נגר בר נגר דיפרקיני'. אך פי' רש"י עיקר.
ולר"ת דמצריך עיבוד לשמו [ו]אם לא עיבד לשמו פסול, יש מי שאומ' שצריך להוציא בפה ולומ' לשם תפילין אני מעבד אבל מחשבה לא מהניא שהרי כמו שמצריך עיבוד לשם תפילין ה"נ צריך לכתוב גט אשה לשם אשה ואמרינ' בריש זבחים [ב' ע"ב] דסתמ' דגט פסול. וכתב ה"ר חיים כהן צדק ז"ל, לכאורה היה משמ' דסתמ' דגט הוי כסתמה דקדשים דכי היכי דסתמייהו דקדשים כשר בכל עיניין, אפי' חישב שלא לשם אותו קרבן, דהכי משמ' דמסיק אתנו בית דין דלא לימ' לשמו וכו' עד מיתקני רבנ' מילת' דמיפסיל ביה, ומשמע דבשלמא אי אמרת דבסתמא כשר, אז שפיר אתנו דלא לימ' בשתיקה דלא אתי לידי תקלה בשום עיניין, והואיל וכן א"כ סתמא דגט הוי כסתמ' דזבחים, ומה סתמ' דזבחי' לא נפיק מהכשר סתמ' עד דאמ' בהדיא שלא לשמן, גט נמי לא נפיק מתורת סתמי' להכשר עד דמפרש בהדיא [שלא] לשמה. ע"כ. וזהו תימ' אם יכתוב אדם גט לאשתו אם צריך שיוציא בפיו לשמה, ועוד דבשילהי (פ"ק) [פ"ב (גיטין כ"ב ע"ב)] דאמ' הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ואוקימנ' התם [כ"ג ע"א] כשאחרים עומדין על גביו מה מועילים אחרים אם צריך להוציא בפיו, הלא חרש לאו בר הכי הוא שהרי אינו מדבר. ע"כ לשונו. ואני איני יכול לעמוד על דבריו, דע"כ דסתמא דגט פסול היינו שלא אמר הבעל לסופר לכתוב, מדקאמ' אשה סתמא לגרושין עומדת בתמיה. אי שאמ' הבעל לסופר לכתוב הא ודאי לגירושין עומדת תדע דסתמ' דגט פסול מוכח תלמוד' [זבחים שם] מהכותב טופסי גיטין והתם לא אמ' הבעל לכתוב, אלא ודאי סתמא דגט פסול, כגון שהסופר כותב בלא ידיעת הבעל ולא מיבעיא סתמא דכותב טופסי גיטין, אלא אפי' שמע שנפלה קטטה בין איש לאשתו ושמע שרוצה לגרשה וקדם וכתב בלא ידיעת הבעל אפי' אמ' בפירוש לשם פלוני ולשם פלונית אני כותב פסול. הילכך כשאמ' הבעל כתוב גט לאשתי אין הכותב צריך לומ' לשם פלונית אני כותב, דהוה ליה כסתמ' דקדשי' דבתרוויהו העיניין מוכיח דלשמו עביד. ה"נ עבוד, מי שאינו עבדן ומשים העור בעיבוד אין צריך לומ' לשם תפילין אני עושה, דלמעשה המוכיח די במחשבה, אבל מי שהוא עבדן ומשים העור בעיבוד לשם תפילין, לא דיי לו במחשבה וצריך לומ' בפירוש לשם תפילין אני מעבד. והא דפר"ש בפ' בית שמאי [זבחים מ"א ע"ב] מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא ומשמ' דמחשבה גרידת' לאו כלום היא היינו דווק' להוציא דבר מחזקתו ובמחשבה שאין עליה הוכחה בלא מעשה אבל במחשבה שיש עליה הוכחה מחשבה מועלת. הא דפר"ש דכל מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא, דהכי נמי אמרינ' בשילהי המפקיד [ב"מ מ"ד ע"א] חייב על המחשבה כמעשה וההיא דיבור היא דהא יליף לה מעל כל דבר פשע דאייתר.
ואם אומ' ישר' לעבדן גוי עבד לי לשם מה שאני צריך אינו מועיל [ל]כתיבת הגט, דאמ' בפ"ב דגיטין [כ"ג ע"א] דמדעת' דנפשי' קא עביד. וכן ראיתי בשם ר' יב"א ז"ל דעבדן גוי אפי' ישר' עומד על גביו אינו מועיל. ונר' דלא אמרינ' נכרי אדעתי' דנפשיה קא עביד אלא בדב' שצריך ישר' לומר לו עשה זה לשמו כגון כתיבת הגט ועיבוד וכיוצא בהן דדעתו שלא לעשות כרצונו, אלא להיפך, אבל מילה וכיוצא בה שאין צריך לומ' לו מול לשם הקב"ה הוא מל לשם מה שהוא עומד, הילכך נכרי דלאו בר מילה הוא אינו מל אלא לשם יהדות, אבל כותי דבר מילה הוא הוא מל לשם הר גריזים. אחזור על הראשונות הא דאמר בפ' נגמר הדין תנאי היא, דתני ציפן זהב וכו' (ופרש) [ופרש"י] רבא כת"ק ואביי כרשב"ג, ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג, דלרשב"ג דווקא הזמנה דעיבוד מועלת, אבל הזמנה כל דהו לא, ולאביי אפילו הזמנה כל דהו כגון סודר דאמ' התם, ולמ"ד הזמנה מילתא היא אזמני' אע"ג דלא צר ביה. ופיר"ת אביי כת"ק ורבא כרשב"ג ותימ' היאך יהיה רבא כרשב"ג, אדרבה להדיא משמ' דרבא לית ליה דרשב"ג. ואפי' אם תחלק בין להביאו לידי הכשר ובין ליאסר כאשר כתבתי, או תחלק בין עיבוד לאריגה, לשני חילוקים יקשה מירושלמי שהבאתי למעלה. עשם לשמם, יש מי שאומר, כי תיקון הקלף והשירטוט אין צריך לשמם וכשירין בגוי ואיני יודע בשלמא שירטוט שכשר בגוי, אחרי שאין התפילין צריכין שירטוט [מנחות ל"ב ע"ב], אם ישרטט גוי לאו כלום הוא, אלא תיקון קלף למה כשירה בגוי לא יהא אלא עיבוד.
<h2>דף נד:</h2>
עשם לשמם, [לשון הפייט]. בעיבוד לשמם פלוגת' דתנאי. דתני' [גיטין מ"ה ע"ב] חיפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה, עור בהמה טהורה כשירה אע"פ שלא עיבדן לשמן, ר"ש ב"ג אומ' עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדם לשמם. ומפורש בנגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"ב] דבהזמנה פליגי, אי מילת' היא או לא, דמייתי מפלוגתא דאביי ורבא, דפליגי באורג בגד למת. ולא ידענא אי טעמא כטעמא דאביי ורבא באורג בגד למת, דמר יליף מעגלה ערופה ומר יליף מע"ז. א"כ אדילפינן הכשר מצוה מאיסורא טפי הוה ליה למילף הכשר מצוה מהכשר מצוה, תפילין מציצית, דהא אפי' ב"ה דפליגי אב"ש בסוכה בציצית מודו, כדאית' בפ"ק דסוכה [ט' ע"א], וטעמ' דכת' גדילים תעשה לך לשם חובך, ובפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב] מוקמינן פלוגת' דאמוראי דפליגי בציצית אי בעי טוויה וצביעה לשמה כתנאי דפליגי בתפילין. ותימ' למה לא יודה ת"ק דרשב"ג בציצית דהא קרא כתיב ונילף תפילין מציצית, הא מוקמינן בנגמר הדין פלוגת' דאביי ורב' כתנאי, פרש"י רבא כת"ק דהזמנה למ"ה ומשום הכי לא בעי עיבוד לשמה דלא איכפת לן בה דלא אהני מידי ואביי כרשב"ג. ופסיק הת' הלכה כרבא א"כ לא בעינ' עיבוד לשמה, והא דאמר' בהניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] ההוא דאתי לקמי' דר' אבהו אמר ספר תורה שכתבתי לפל' גוילין שלו לא עיבדתים לשמה וכו', י"ל דסבר כרשב"ג ואין הלכה כן. ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג דלרשב"ג דווק' עיבוד מהני אבל הזמנה בעלמ' לא ואילו לאביי אפילו הזמנה בעלמא כמו סודרא דאזמיני' אע"ג דלא צר ביה כדאית' בפ' נגמר הדין. ור"ת מפ' דאביי כת"ק דכיון דהזמנ' מילת' היא אין צריך עיבוד דהזמנה אחר עיבוד במקו' עיבוד לשמה ורבא כרשב"ג דכיון דהזמנה לאו מלתא היא לא קיימא במקום עיבוד לשמה, דלאביי לאו דווק' אורג בגד למת אסור, דה"ה בהזמנה בעלמא בלא אריגה אסור, תדע דאמ' התם כדרב חסדא, דאמ' רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילי וצר ביה וכו' עד ולאביי דאמ' הזמנה מילת' היא, אזמניה אע"ג דלא צר ביה וכו' והא דנקט אורג משו' רבא דאפי' אורג מותר. והיינו אביי כת"ק דאפי' בלא עיבוד הזמנה מילת' היא, ורבא כרשב"ג דהזמנה בלא עיבוד לא מהניא על כן צריך עיבוד לשמה. ופסיקת' הילכת' כרבא א"כ ההיא דהניזקין כהילכת' וכן פר"ח. ויש לתמוה, אם רבא כרשב"ג א"כ כי היכי דהזמנה דאריגת בגד לאו מילת' היא ליאסר, [ה"נ עיבוד לא תיהני, וי"מ ומחלקין בין לאסור ובין לאיתכשורי, דלהביאו לידי הכשר מועיל, אבל] ליאסר אריגה ועיבוד לא מהני. ומודים רבא ורשב"ג דלאחר שעשה עיבוד לשם תפילין וספר תורה דמותר לכתוב עוד באותו עור שטרי הדיוטות דלעיניין איסור לא עדיף עיבוד מאורג, ולסבר' זו יש להביא ראיה מדאמ' בהקומץ [מנחות ל"ד ע"ב] תפילה של יד עושין אותו של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואוקימנ' לה דווקא בעתיקי, פי' שכבר הניחם על ראש, אבל בחדתי, פי' שעדיין לא הניחם, עושין. ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עלייהו מעיקרא, ומשמע דלמ"ד הזמנה לאו מילתא היא אפי' לא אתני' יכול לעשות של יד. ועשייה ותיקון התפילין אי אפשר בלא עיבוד לשמן למ"ד הזמנה לאו מילת' היא ולפיר"ת אפי' הכי יכול לעשותן של יד. ויש לדחות דווק' של יד יכול לעשות, אבל לכתוב עליו שטרי הדיוטות אסור, ובפ' נגמר הדין מייתי כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור וכו' עד אימ' עשאו והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות, א"כ גם בעיבוד לשם תפילין נמי מותר לכתוב עליו שטרי הדיוטות. ובירושלמ' בפ' אמר להם הממונה [יומא פ"ג ה"ו] לדברי הכל דלרשב"ג אם עיבד לשם תפילין שאסור להדיוט, דהכי אית' התם, עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רשב"ג אוסר, א"ר יוסי הוו סברין למימר מה פליגין להדיוט אבל לגבוה לא, מן הדא דתני אבני קודש צריך שתהא חציבתן לשם קודש ובקודש יחצבו, בגדי קודש צריך שתהא אריגתם לשם קודש ובקודש יארגו. ר' חנינ' בשם ר' יסא במחלוקת הדא אמרה אפי' לגבוה פליגי, דתני [תוספתא מנחות פ"ט ה"י] העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט. והמבין יבין דלא פליגי אלא בהא אם רבנ' אוסרין כשנעבד לגבוה או לא, אבל לרשב"ג כולהו מודו דנאסר. ונר' כי עיבוד עדיף מאריגת בגד ומעשיית כיס, כי על ידי עיבוד משתנה גוף העור, על כן כשיעבד לשם תפילין אסור להדיוט, אבל אריגה ועשיית כיס גוף הדבר לא נשתנה, על כן אותה הזמנה לא חשיבא ליאסר להדיוט. וה"נ אם עובד לשם תפילין של ראש בפי' דאסור לשל יד, וההיא דהקומץ רב' דמשמע דבחדתי יכול לעשות של יד כגון שעיבד סתם לתפילין. ומירושלמ' שהבאתי קשה על החילוק שחילקתי, דהתם משוה אריגת בגד לעיבוד ולחציבת אבן, דמאן דאוסר אוסר בשלשתן, וי"ל דרבא יחלק בין אריגת בגד לעיבוד ויפרש בריית' שתהא אריגה לשם קודש, היינ' דווק' להביאו לידי הכשר ולא ליאסר, מיהו קש' דחציבת אבן כעיבוד, א"כ גם בחציבה נאסר להדיוט כמו בעיבוד וכמו שתהא חציבתה לשם קודש מהני גם ליאסר, אריגתה לשם קודש (נמי) [מהני] גם ליאסר, והכי אית' בירושלמ' בההיא שמעת', אבנים שחצבן לשם מת אסורין בהנאה, לשם חי ולשם מת מותרין בהנאה. מה שמוכיח בירושלמ' דלגבוה לא פליגי מדתני שתהא חציבת' לשם קודש ושתהא אריגת' לשם קודש, יש לתמוה דההוא על כורחיה כרשב"ג היא, דלרבנן אין צריך חציבה ואריגה לשם קודש, אלא אפי' עבד לשם קמיע מותר למזוזה ולתפילין, וי"ל דמההיא טעמ' גופי' א"ר חנינא בשם ר' יסא במחלוקת. והמבין יבין.
כתב ה"ר שמחה ז"ל. תני' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], תכלת אין לה בדיקה ואינה ניקחת אלא מן המומחה, פי' אין להבחין בה אם נצבעה לשמה או לא, להכי אינה ניקחת אלא מן המומחה, תפילין יש להם בדיקה ואינן ניקחין אלא מן המומחה, פי' אע"ג דאית לה בדיקה בחסירות ויתירות, אין ניקחין אלא מן המומחה שאין להבחין אם נעבדו הקלפים ונכתבו לשמן. ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם, דלא בעינן בהן לא עיבוד ולא כתיבה לשמן. משמע דהאי תנא מודה לתפילין דבעינן עיבוד לשמן בקלף, אבל בספר תורה ומזוזה לא בעי לא עיבוד ולא כתיבה לשמן, דילמ' הכי גמירי לה. ומסתבר אפי' רב ות"ק דרשב"ג דלא בעו לשמה בתחילת הזמנתו, מודו דעיקר עשייה כגון בעיבוד הקלף עצמו ובכתיבה בעי לשמה, אבל בטלאי שהוא מכשיר ושימוש לתפילין עצמן פליגי דווק'. אבל ליכ' מאן דמחמיר בטלאי שעל גבי תפילין דליבעו עיבוד טפי מקלף ספר תורה. והיינו דמקשה בפ' השולח [גיטין מ"ה ע"ב] אהא לוקחין ספרי' מן הגוים בכל מקום, ומעשה בגוי אחד בציידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו השתא רשב"ג עיבוד לשמן בעי כתיבה לשמה לא בעי, עיבוד בטלאי שעל גבי תפילין בעי, וכ"ש בספר תורה גופה כתיבה בעי. וההוא דאת' לקמיה דר' אבהו [שם נ"ד ע"ב] אמר ספר תורה שכתבתי גוילין שלו לא עיבדתים לשמן, א"ל ספר תורה ביד מי, א"ל ביד לוקח, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ספר תורה. ר' אבהו לא סביר' ליה כההוא תנא דאמ' ספרים ומזוזות ניקחין מכל אדם אלא קסבר אפי' ת"ק דרשב"ג דגוף הקלף בעי עיבוד לשמה ולא פליג אלא אטלאי שבתפילין דלא בעי עיבוד כעין שימוש לתפילין והיינו דקא מייתי פלוגת' דרשב"ג ות"ק בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] אפלוגת' דאביי ורבא דפליגי בהזמנה מילתא היא או לאו, דרבא כת"ק דאורג בגד למת הוא נאסר מכח המת כמו טלאי מכח הכתב שבתפילין, כי היכי דת"ק לא בעי הזמנה לטלאי הכי נמי הזמנת בגד לשימוש המת לא חשיבה אבל לקלף גופיה מודה ת"ק לרשב"ג. והשת' לא תיקשי לן כיון דת"ק לא סביר' ליה כרבא ופסקינ' כרבא דהזמנה לאו מילת' היא, אמאי פסל ר' אבהו ספר תורה שלא נעבדו גוילין לשמה ולא תיקשי לן דקיימ' לן כרב באיסורי ורב מוקמי כת"ק, הרי שלש מחלוקות בדבר, ת"ק דרשב"ג סבר טלאי שעל גבי תפילין לא בעי עיבוד לשמה, אבל קלף אפילו ספר תורה בעי עיבוד לשמה, ורשב"ג סבר אפילו טלאי בעי עיבוד לשמה, ותנא דספרים נקחים מכל אדם סבר קלף של תפילין בעי עיבוד לשמה, של ספר תורה ושל מזוזה לא בעי עיבוד ולא כתיבה לשמה. וקיי"ל כת"ק דרשב"ג. אי נמי מצינן למימר דת"ק דרשב"ג כת"ק דספרים נקחים מכל אדם סבירא ליה, דבעינ' בקלף של תפילין עיבוד לשמה, אבל בספר תורה ומזוזות לא בעי וכן בטלאי שעל גבי תפילין וקיימ' לן כוותיה דמוקמינן בפ' נגמר הדין דמילת' דרבא דאמ' הזמנה למ"ה היא כוותיה וקיימ' לן כרבא. ובפ' התכלת מוקמינ' מילת' דרב כוותי' וקיימא לן הלכה כרב באיסורי. מיהו היכא דמעבד להו בהדיא שלא לשמן, כגון לעשות מהן שולחן או דלופסקי מודה ת"ק דפסול אפי' לספר תורה ולא מכשיר אלא בסתמ'. וההוא דאת' לקמי' דר' יהוד' [גיטין נ"ד ע"ב] ואמר ספר תורה שכתבתי לך גוילין שלו לא עיבדתי לשמן, אית לן למימר דה"ק עיבדת[י]ם לדבר אחר בהדיא שלא לשמן. ובמילת' דאמוראי לאו אורחי' דתלמוד' למידק דמשמע שלא עיבדתים לשמן אלא סתמא, אפילו אלישנ' דמשניות לא סמכינ', כדאמ' בר' זבחים [ב' ע"ב] כל הזבחים דבסתמן כשירין, מנא לן אילימ' מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ולא קתני שלא נזבחו לשמה דהוי משמ' שנזבחו סתמא אפי' הכי לא עלו לבעלים לשם חובה, גבי גט אשה נמי, הא קתני כל הגט שנכתב שלא לשם אשה, ולא קתני שלא נכתב לשם אשה, ואפילו הכי סתמא פסול אלמא דלא דייקינ' ולא סמכינ' אמשמעות הלשון. הילכך אית לן למימר דה"ק לא עיבדתים לשמן אלא שלא לשמן להכי פסלם, אבל סתמ' היה מכשיר ר' אבהו כרבנ' דרשב"ג, ומשו' דלכתחילה מצוה לעבדה לשמה מדרבנן נקט לא עיבדתים לשמן. ומהא דתנינן [סופרים פ"א ה"ג] לוקחין עורות מ"מ לספרים ולתפילין ואין חוששין שמא עורות לבובין הן ומשמע דלוקחין מעובד, דליכ' למיקם עלה דמילת' אם הקרע עגול או משוך כדאית' (בפ"ק) [בפ"ב] דע"ז [כ"ט ע"ב], א"כ סבירא ליה דאפי' לתפילין לא בעינן עיבוד לשמה, דאי בשאינו מעובד ניחזי וניבדוק בקרע, מוכח כת"ק דרשב"ג דמכשר כולהו בלא עיבוד לשמן וסגי בכתיבה לשמה. אבל ר"ת פי' ההיא שמעת' דפ' נגמר הדין דת"ק כאביי דהזמנה מילת' היא ואין צריך לשמה, דהזמנה דאחר עיבוד במקום עיבוד לשמה כיון דמילת' היא והזמנה דאחר כתיבה ככתיבה לשמה. ורשב"ג כרבא דאמ' הזמנה למ"ה ולא קיימ' הזמנה במקום עיבוד לשמה, הילכך צריך עיבוד וכתיבה לשמ' ותיקש' לפי' הילכת' אהילכת' דקי"ל הילכת' כרב באיסורי ומוקמינ' בפ' התכלת רב כת"ק, וכרבא פסקינ' דהזמנה למ"ה והיכי מיתוקמא כרשב"ג. עד כאן דברי ה"ר שמחה ז"ל.
אומר אני, כי כאשר כת' הר' שמחה ז"ל שיש חילוק בין טלאי שעל התפילין לקלף שכותב עליו תפילין בו, גם רש"י צריך לחלק, מדאמ' בפ' התכלת [מנחות מ"ב ע"ב], אמ' רב יהוד' אמ' רב עשאה מן הקוצים ומן הנימין ומן הגידין פסולה ומן הסיסין כשרה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינ' טויה לשמה כתנאי ציפן זהב כו', פי' רב כת"ק דהזמנה למ"ה. ותמה על עצמך מנא ליה לתלמוד' דרב סבר הזמנה למ"ה, דילמא סבר רב דמילת' היא, אך הזמנה דטויה לאו מילת' היא, דהכי אמרינ' בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] אפי' למ"ד הזמנה מילת' היא טוויה לאריג מי איכ' למ"ד אלא ודאי היינו טעמ' שיש חילוק בין הזמנה שבגוף הדבר כמ' טויית חוטין לציצית ובין טויית חוטין שמחמת המת, או עיבוד טלאי שהוא מחמת תפילין. וא"ת אחרי שטוית חוטין לציצית אינו דומה לטוית חוטין לאריג דמת וטעמ' מפני שהיא בגוף הדבר של מצוה א"כ היא כמו עיבוד קלף לכתוב עליו תפילין, ויקשה לה"ר שמחה ז"ל דקיימ' לן כרב דלא בעינ' טויה לשמה והוא כת' דבקלף אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה. וי"ל דמ"ד הזמנה למ"ה עד דאיכ' תרתי הזמנה דדבר חשוב וגוף הדבר כמו עיבוד בקלף. וטוייה, אעפ"י שהיא בגוף הדבר, אינה דבר חשוב, ועיבוד בטלאי שעל התפילין, אע"פ שהוא דבר חשוב אינו בגוף הדבר. ולמ"ד הזמנה מילת' היא אע"ג דליכא תרתי אלא א' דבר חשוב, אע"פ שאינו בגוף הדבר, כמו אורג בגד למת ועיבוד הטלאי, או בגוף הדבר, אע"פ שאינו דבר חשוב, כמו טווייה לציצית לשמואל, דסבירא ליה הזמנ' מ"ה ומצריך טוייה לשמה. הנה ה"ר שמחה ז"ל יש לו שיטת רש"י וכתב דבקלף שכל שכותב עליו תפילין אפי' ת"ק דרשב"ג מודה דצריך עיבוד לשמה, א"כ יש לו לסבור שאם עיבד לתפילין שאסור להדיוט, דהכי מוכח בנגמר הדין [מ"ח ע"ב], דאמ' אמ' לאומן עשה לי תיק של ספר תורה או נרתיק של תפילין כו' תנאי היא, פי' רבא כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ולדידיה אם עיבד לשם תפילין מותר להדיוט, ולרשב"ג דמצריך עיבוד לשם תפילין, אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט. ואם בקלף מודה ת"ק דמצריך עיבוד לשמה, א"כ אם עיבד לשם תפילין אסור להדיוט, ובירושלמ' שהבאתי למעלה, דלת"ק דרשב"ג אם עיבד לשם תפילין דמותר להדיוט, דבריית' דמייתי התם דאפי' לגבוה פליגי דומיא דחציבת אבני קודש ואריגת בגדי קודש ועיבוד עור לקמיע. וכן מה שכת' מיהו היכא דמ(י)עבד להדיא שלא לשמו כו', גם בזה איני רואה דבריו מההיא דירושלמי דקאמ' עור שעיבדו לשם קמיע וכו'. ור"ת שפי' רשב"ג כרבא דהזמנה למ"ה א"כ ההיא דאמ' לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בה קודש מותר להשתמש בו חול רשב"ג היא, ובריית' אחריתי כיס שעשאו להניח תפילין אסור להניח בו מעות ת"ק דרשב"ג היא. ובירושלמי שהבאתי למעלה משמ' איפכ' דאמ' הדא אמרה אפי' לגבוה פליגין, דתני העושה כלי לגבוה עד שלא נשתמש בו לגבוה מותר להשתמש בו להדיוט. מדקאמ' פליגין שמעינ' דלת"ק מותר ולרשב"ג אסור והתם משו' עיבוד וחציבת אבן ואריגת בגד ועשיית כלי יחד, ולית נגר בר נגר דיפרקיני'. אך פי' רש"י עיקר.
ולר"ת דמצריך עיבוד לשמו [ו]אם לא עיבד לשמו פסול, יש מי שאומ' שצריך להוציא בפה ולומ' לשם תפילין אני מעבד אבל מחשבה לא מהניא שהרי כמו שמצריך עיבוד לשם תפילין ה"נ צריך לכתוב גט אשה לשם אשה ואמרינ' בריש זבחים [ב' ע"ב] דסתמ' דגט פסול. וכתב ה"ר חיים כהן צדק ז"ל, לכאורה היה משמ' דסתמ' דגט הוי כסתמה דקדשים דכי היכי דסתמייהו דקדשים כשר בכל עיניין, אפי' חישב שלא לשם אותו קרבן, דהכי משמ' דמסיק אתנו בית דין דלא לימ' לשמו וכו' עד מיתקני רבנ' מילת' דמיפסיל ביה, ומשמע דבשלמא אי אמרת דבסתמא כשר, אז שפיר אתנו דלא לימ' בשתיקה דלא אתי לידי תקלה בשום עיניין, והואיל וכן א"כ סתמא דגט הוי כסתמ' דזבחים, ומה סתמ' דזבחי' לא נפיק מהכשר סתמ' עד דאמ' בהדיא שלא לשמן, גט נמי לא נפיק מתורת סתמי' להכשר עד דמפרש בהדיא [שלא] לשמה. ע"כ. וזהו תימ' אם יכתוב אדם גט לאשתו אם צריך שיוציא בפיו לשמה, ועוד דבשילהי (פ"ק) [פ"ב (גיטין כ"ב ע"ב)] דאמ' הכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חרש שוטה וקטן, ואוקימנ' התם [כ"ג ע"א] כשאחרים עומדין על גביו מה מועילים אחרים אם צריך להוציא בפיו, הלא חרש לאו בר הכי הוא שהרי אינו מדבר. ע"כ לשונו. ואני איני יכול לעמוד על דבריו, דע"כ דסתמא דגט פסול היינו שלא אמר הבעל לסופר לכתוב, מדקאמ' אשה סתמא לגרושין עומדת בתמיה. אי שאמ' הבעל לסופר לכתוב הא ודאי לגירושין עומדת תדע דסתמ' דגט פסול מוכח תלמוד' [זבחים שם] מהכותב טופסי גיטין והתם לא אמ' הבעל לכתוב, אלא ודאי סתמא דגט פסול, כגון שהסופר כותב בלא ידיעת הבעל ולא מיבעיא סתמא דכותב טופסי גיטין, אלא אפי' שמע שנפלה קטטה בין איש לאשתו ושמע שרוצה לגרשה וקדם וכתב בלא ידיעת הבעל אפי' אמ' בפירוש לשם פלוני ולשם פלונית אני כותב פסול. הילכך כשאמ' הבעל כתוב גט לאשתי אין הכותב צריך לומ' לשם פלונית אני כותב, דהוה ליה כסתמ' דקדשי' דבתרוויהו העיניין מוכיח דלשמו עביד. ה"נ עבוד, מי שאינו עבדן ומשים העור בעיבוד אין צריך לומ' לשם תפילין אני עושה, דלמעשה המוכיח די במחשבה, אבל מי שהוא עבדן ומשים העור בעיבוד לשם תפילין, לא דיי לו במחשבה וצריך לומ' בפירוש לשם תפילין אני מעבד. והא דפר"ש בפ' בית שמאי [זבחים מ"א ע"ב] מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא ומשמ' דמחשבה גרידת' לאו כלום היא היינו דווק' להוציא דבר מחזקתו ובמחשבה שאין עליה הוכחה בלא מעשה אבל במחשבה שיש עליה הוכחה מחשבה מועלת. הא דפר"ש דכל מחשבה דקדשים הוצאה בפה היא, דהכי נמי אמרינ' בשילהי המפקיד [ב"מ מ"ד ע"א] חייב על המחשבה כמעשה וההיא דיבור היא דהא יליף לה מעל כל דבר פשע דאייתר.
ואם אומ' ישר' לעבדן גוי עבד לי לשם מה שאני צריך אינו מועיל [ל]כתיבת הגט, דאמ' בפ"ב דגיטין [כ"ג ע"א] דמדעת' דנפשי' קא עביד. וכן ראיתי בשם ר' יב"א ז"ל דעבדן גוי אפי' ישר' עומד על גביו אינו מועיל. ונר' דלא אמרינ' נכרי אדעתי' דנפשיה קא עביד אלא בדב' שצריך ישר' לומר לו עשה זה לשמו כגון כתיבת הגט ועיבוד וכיוצא בהן דדעתו שלא לעשות כרצונו, אלא להיפך, אבל מילה וכיוצא בה שאין צריך לומ' לו מול לשם הקב"ה הוא מל לשם מה שהוא עומד, הילכך נכרי דלאו בר מילה הוא אינו מל אלא לשם יהדות, אבל כותי דבר מילה הוא הוא מל לשם הר גריזים. אחזור על הראשונות הא דאמר בפ' נגמר הדין תנאי היא, דתני ציפן זהב וכו' (ופרש) [ופרש"י] רבא כת"ק ואביי כרשב"ג, ותימא היכי מצי למיהוי אביי כרשב"ג, דלרשב"ג דווקא הזמנה דעיבוד מועלת, אבל הזמנה כל דהו לא, ולאביי אפילו הזמנה כל דהו כגון סודר דאמ' התם, ולמ"ד הזמנה מילתא היא אזמני' אע"ג דלא צר ביה. ופיר"ת אביי כת"ק ורבא כרשב"ג ותימ' היאך יהיה רבא כרשב"ג, אדרבה להדיא משמ' דרבא לית ליה דרשב"ג. ואפי' אם תחלק בין להביאו לידי הכשר ובין ליאסר כאשר כתבתי, או תחלק בין עיבוד לאריגה, לשני חילוקים יקשה מירושלמי שהבאתי למעלה. עשם לשמם, יש מי שאומר, כי תיקון הקלף והשירטוט אין צריך לשמם וכשירין בגוי ואיני יודע בשלמא שירטוט שכשר בגוי, אחרי שאין התפילין צריכין שירטוט [מנחות ל"ב ע"ב], אם ישרטט גוי לאו כלום הוא, אלא תיקון קלף למה כשירה בגוי לא יהא אלא עיבוד.
<h2>דף ס.</h2>
עלי קלף כתיבתם, [לשון הפייט]. בפ' המוציא [שבת ע"ט ע"ב], הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער, פי' בימי חכמים היו מחלקין עור לשנים אותו שמצד השער נקרא קלף ושמצד בשר נקרא דוכסוסטוס, דוך, פי' מקום כמו דוך פלן, וסטוס, בלשון יון בשר ונקרא דוכסוסטוס, כלומ' מקום בשר. אין תפילין נכתבין אלא על הקלף ומצד בשר הוא מקום חילוקו מדוכסוסטוס ולא מצד שיער, ולא על דוכסוסטוס משני צדדין. ומזוזה על דוכסוסטוס ובמקום שיער הוא מקום חילוקו מן הקלף, ותני' שינה בזה ובזה פסול ור' אחי מכשיר. וכת' בספר יריאים דקיימ' לן כר' אחי דרב קאי כוותיה בפ' המוציא. ודווקא דיעבד אבל לכתחילה מצוה לכתוב על הקלף, והא דאמ' קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער לא ידענא אי דווק' למצוה, אבל בדיעבד כשר אפי' איפכא כמו תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס דבדיעבד כשר אפי' איפכ' לר' אחי דהלכת' כוותי' או שמא אפילו דיעבד פסול לפי תירוץ ראשון דפ' המוציא דקאמ' אידי ואידי אתפילין והא דכתבינהו על הקלף במקום שער וכו'. ולפי איבע' אימ' שינה בזה ובזה תנאי היא איני יודע מה יאמ' בקלף במקום שער בדיעבד. וראיתי בספר יריאים פי' רב היי גאון לוקחין עור וחולקין אותו לשנים אותו של צד השער נקרא קלף ושל צד הבשר נקרא דוכסוסטוס ומעבד לתרוויהו במקום דיבוקן ולצד הבשר ולצד השער לא מעבד להו וכותב שניהם על המעובד שהוא הנאה. ע"כ ספר יריאים. ולמדתי אחרי שבעיבוד שהוא נאה כותבין על הקלף במקום בשר ועל דוכסוסטוס במקום שער (כ)שהוא משום זה אלי ואנוהו אינו אלא משום (ל)מצוה בעלמ'. ה"ר משה כתב דעל קלף במקום שער פסול. וכן ה"ר משה בר' מיימון [פ"א מהלכ' תפילין ה"ח]. וכן ראיתי בערך ספר, (ראיתי) ירושלמי בפ"א במגילה [ה"ט], ובפי' ר"ח בפ' הניזקין [גיטין ס' ע"א] הלכה למשה מסיני עד שיהיו כותבין בעורות ובדיו מסורגלין וכרוכין בשער וטולין במטלית ודבוקין בדבק ותופרן בגידין וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום בשר ואם שינה פסול ולא יהא כותב חציו על עור וחציו על קלף, עכ"ל ערוך. ויש לתמוה דמשמ' דבשני עורות נכתבין, הא תנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין ספרים לתפילין וכו' ופריך בירושלמי [שם] למה לא תנינן שהספרים נכתבים בשני עורות ותפילין אין נכתבים אלא בעור אחד. ועכשיו שאין חולקין את העור לשנים אור"ת שיש לו דין קלף לפי שיותר גוררין אותו מצד בשר ונשארה הקליפה של צד שער דאי דין דוכסוסטוס א"כ האיך כותבין תפילין, אבל מזוזה נכתבת על הקלף, דאמ' בהמוציא קלף הרי הוא כדוכסוסטוס, מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה, אף קלף כותבין עליו מזוזה.
